החלטה בתיק ת"א 6178-04-11

1.         בפני בקשה בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: " סעיף 353א לחוק") ותקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1948 (להלן:" תקנה 519 ל תקסד"א") לחיוב המשיבים בהפקדת ערובה, בסך שלא יפחת מ- 500,000 ש"ח , על מנת להבטיח את תשלום הוצאותיהם של המבקשים בגין התובענה שהגישו המשיבים בתיק זה, וכן להתנות את המשך ניהולם של ההליכים בתיק זה בהפקדת ערובה כאמור.

2.         ברקע הדברים עומדת תביעה כספית על סך 3,202,870 ש"ח שהגישו המשיבים כנגד המבקשים בגדרה העלו טענות שונות, בניהן טענה להפרת שני הסכמים אשר נחתמו בין הצדדים בחודש ינואר 2004 ואשר הסדירו את שיתוף הפעולה ויחסיהם העסקיים של הצדדים, האחד הסכם למכירת מכונות והשני הסכם לשכירת תבניות.

תמצית טענות הצדדים

3.         לטענת המבקשים, המשיבה 1 DINA SAMAAAN PLASTIC FACTORY  (להלן: " החברה") הינה חברת חוץ אשר מקום מושבה בירדן ואשר זיהתה עצמה בכתב התביעה כחברת יחיד פרטית שהוקמה בשנת 2004. לטענתם, מלבד פרטים אלו לא ידועים למבקשים פרטים על החברה ועל נכסיה. המשיב 2,GHASSAN AZAR  (להלן: " עזר"), הינו תושב חוץ שלמבקשים לא ידוע מקום מגוריו וכן לא ידועים פרטים כלשהם על נכסים שבבעלותו בישראל מהם יוכלו להיפרע לאחר שתידחה תביעת הסרק שהגיש כנגדם. 

4.         המבקשים סבורים, כי בהתאם לכללים שנתגבשו בפסיקה לעניין תקנה 519(א) לתקסד"א יש לחייב את עזר בהפקדת ערובה, שכן המדובר בתובע המתגורר בחוץ לארץ, שאין בידיו להצביע על נכסים בארץ. הצדקה נוספת לחיובו במתן ערובה, הינה בשל אי ציון כתובת עדכנית בכתב התביעה.                  

5.         בהתאם לכללים שנתגבשו בפסיקה לעניין סעיף 353א לחוק יש לחייב את החברה בהפקדת ערובה, שכן המדובר בחברת חוץ שאין ביכולתה להצביע על נכסים בארץ.

6.         עוד מוסיפים המבקשים, כי התביעה מופרכת וכי סיכוייה להתקבל קלושים.

7.         המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם הבקשה הנדונה היא ניסיון נואל מצד המבקשים להכביד על המשיבים ולפגוע בזכותם הלגיטימית לתבוע זכויותיהם בבית המשפט. לטענתם, המבקשים מכירים היטב את מקום מושבם ואף את נכסיהם, למען הזהירות פירטו המשיבים בתגובתם את כתובתם המדויקת והוסיפו וטענו שהבקשה מבוססת בעיקרה על הטענה שהמשיבים הינם נתינים זרים ואולם כבר נפסק, כי נוכח האמור בסעיף 17 של אמנת האג לא תוטל ערובה להוצאות על מתדיין רק מחמת היותו תושב זר.

8.         לטענת המשיבים ובהסתמך על רע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ (להלן: " פרשת ל.נ הנדסה ממוחשבת") מקובל, כי בעת שקילת בקשה לחיוב בהפקדת ערובה יש לאזן בין זכות הגישה לערכאות שהינה בעלת אופי חוקתי מהמעלה הראשונה לבין זכות הנתבע שלא יצא נפסד, באם תדחה התביעה כנגדו. שיקולים נוספים שיש לקחת בחשבון הינם, סיכויי ההליך, מורכבותו, מיהות הצדדים והפגיעה בזכות הקניין של התובע. לטענתם, במקרה דנן, לא זו בלבד שסיכויי התביעה טובים אלא שהמבקשים מודים שבידי המשיבים מכונות וציוד בשווי של מאות אלפי דולרים, מהם יכולים המבקשים להיפרע היה ותדחה התביעה כך שאין הצדקה להכביד עתה על המשיבים ולפגוע בזכות הגישה שלהם לערכאות ובקניינם באופן בלתי מידתי.

9.         עוד מוסיפים המשיבים, כי עם הגשת התביעה שילמו אגרה בסך 40,000 ש"ח שיש בה כדי ללמד על יכולתם הפיננסית הטובה.

10.        באשר לגובה הערובה, היה וייעתר בית המשפט לבקשה, טוענים המשיבים, כי אין לחייבם בסכום המבוקש אלא בסכום פרופורציונאלי לסכומי ההוצאות שנפסקים דרך כלל בהליכים כגון ההליך דנן.

            דיון והכרעה

11.        כאמור לעיל בקשת המבקשים נסמכת על שתי הוראות חקיקה המקנות לבית המשפט סמכות לחייב תובע בהפקדת ערובה להוצאות ;

תקנה 519 לתקסד"א קובעת כי: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

סעיף 353א לחוק קובע כי: "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

12.        בפרשת ל.נ. הנדסה ממוחשבת, שאוזכרה וצוטטה בתגובת המשיבים לבקשה , נדרש בית המשפט העליון לשאלת היחס הראוי שבין סעיף 353א לבין תקנה 519 ושם נקבע על-ידי כב' השופט ח' מלצר, כי סעיף 353א לחוק הינו חלק מדבר חקיקה ראשית המהווה חוק ספציפי ומאוחר לעומת תקנה 519 שהיא בגדר חקיקת משנה ומוקדמת יותר, ומשכך "גובר" סעיף 353א על תקנה 519, ככל שהדברים מתייחסים לחברה תובעת בנבדל מתובע פרטי "בשר ודם".

13.        בית המשפט העליון, ובעקבותיו הערכאות האחרות, חזרו והבהירו, כי יש להתייחס אל חברה בצורה שונה מאשר אל תובע בשר ודם, בכל הנוגע להפקדת ערובה בתשלום הוצאות המשפט. כאשר בעניינה של חברה, הנטל מוטל עליה להוכיח, כי תוכל לפרוע הוצאות משפט, אם וככל שתחוייב בהן. ואילו בעניינו של תובע בשר ודם, היפוכם של דברים, ועל המבקשים-הנתבעים, להוכיח, כי התובע לא יהיה מסוגל, בבוא העת, לשאת בהוצאות וככל שתביעתו תדחה.

"בעוד ששערי בית המשפט פתוחים לרווחה לפני תובע יחיד שהוא בשר ודם אין המחוקק רואה בעין יפה הגשת תובענה ללא ערובה שבה התובעת, שהיא חברה חסרת יכולת כספית, מסתתרת, כביכול, מאחורי האישיות המשפטית שלה כדי להימנע מתשלום הוצאות" (ראה רע"א 544/89 רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת, פ"ד מד(1), 647, עמ' 652 פסקה 6).

14.        בענייננו, מתנגשת זכותם של המשיבים, חברה ותובע "בשר ודם", אשר מתגוררים מחוץ לשטחה של מדינת ישראל, להביא עניינם לפני בית המשפט אל מול זכותם של המבקשים אשר זכאים להיפרע במידה ותידחה התביעה נגדם.